נותנים חיים
קרן תלי
על אודות | צרו קשר | דף בית
סיפורים אישיים
סוף סוף יכולה לנשום
סוף סוף יכולה לנשום
מחפירות ארכאולוגיות לתרומה שאין דומה לה.
מחפירות ארכאולוגיות לתרומה שאין דומה לה.
קחו מה שתוכלו להציל...
קחו מה שתוכלו להציל...
ריאה חדשה וחיים חדשים
ריאה חדשה וחיים חדשים
4/9
ריאה חדשה וחיים חדשים

אופיר קושלנולדתי ב־14 באוקטובר 1975, בן לנעמי וצבי ואח לסיגל. עברתי את מסלול החיים הרגיל: גן, בית ספר, חוג טניס. הייתי ילד רגיל שמח, חברותי ובריא. סיימתי את לימודי בתיכון קריית חיים ובינואר 1995 התגייסתי לצה"ל. בתום השירות הצבאי טיילתי חצי שנה במזרח הרחוק ולאחר מכן גרתי חצי שנה בניו יורק. החיים היו נהדרים.

בשנת 1999 התחלתי את לימודי באוניברסיטת חיפה, בחוג לתקשורת ובחוג למדע המדינה. בשנה השלישית ללימודים התחלתי לעבוד והייתי כתב חדשות בעיתון, ובהמשך קודמתי לתפקיד עורך חדשות.

במהלך השנים סבלתי מדי פעם מהתקררויות חריפות, אך, כאמור, הייתי אדם רגיל לחלוטין – עבדתי, ביליתי, ולצערי אף עישנתי מבלי שהייתי מודע כלל למחלת הנַפַּחַת שהולכת ומתפתחת בריאותיי. בשנת 2005, אחרי לילה של קוצר נשימה, מעין התקף אסטמה, נשלחתי לסדרה של בדיקות, ובעקבותיהן אובחנה המחלה. הפסקתי לעשן בידיעה שהדבר יאט את התקדמות הרס הריאות, והתחלתי לקחת תרופות להרחבת הסמפונות. המשכתי לעבוד ולתפקד כרגיל.

באחד הימים במרץ 2008 חשתי מצוקה נשימתית חריפה, ובעקבותיה פוניתי באמבולנס מביתי ואף אושפזתי בבית חולים לכמה ימים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את המוות מול עיניי. במשך שנה שלמה, לאט אבל בקביעות, הלך מצבי והתדרדר, והמצוקה הנשימתית הלכה והחריפה. במרץ 2009 נאלצתי להפסיק לעבוד, והחל מחודש יולי נזקקתי לחמצן 24 שעות ביממה ונכנסתי לרשימת הממתינים להשתלות ריאה.

עברתי שמונה חודשי סבל שהלך והחמיר, עד שלא יכולתי לצאת מהבית ונזדקקתי לעזרה בפעולות היום־יום הפשוטות – חיי הפכו לגיהינום. מלבד התסמינים הגופניים סבלתי גם מתסמינים נפשיים קשים – מדיכאון ומחרדות. הימים עברו לאִטם, זו הייתה התמודדות בלי אפשרית עם קשיי נשימה חריפים ביותר וציפייה בלתי אפשרית ללא נודע. האפשרויות שעמדו בפני היו מפחידות מאוד: או שהמצב יתדרדר וכך אמצא את מותי, או שיקרה הנס המיוחל ותימצא בשבילי ריאה מתאימה שתושתל בגופי ותאפשר לי לנשום באופן חופשי.

ב־10 במרץ 2010 הגיע הצלצול הגואל. אבי, שענה לטלפון, אמר לי לפתע בהתרגשות: "אופיר, יש תרומה". לא האמנתי. בצִדו השני של הקו היה מנהל מחלקת הריאות בבית החולים בילינסון, פרופ' מרדכי קרמר, הוא הורה לנו להגיע לבית החולים במהירות האפשרית. הלחץ וההתרגשות היו אדירים. הדקות שחיכינו לאמבולנס נראו כמו נצח. הסצנה כאילו נלקחה מסרט. הדרך לא נגמרה, אבל בסופו של דבר מצאנו עצמנו בבית החולים. כעבור כמה שעות המְתנה מורטות עצבים שבמהלכן עברתי סדרת בדיקות, ירדתי לחדר הניתוח. 48 שעות חלפו עד שהתעוררתי, מטושטש, עייף ומבולבל, למציאות חדשה. אמנם עדיין מחובר למשקפי חמצן אבל עם תקווה בלב ואמביציה מטורפת. אחרי שלושה שבועות של אשפוז שוחררתי לביתי והמשכתי בהליך השיקום שהחל כבר בבית החולים. צעד אחר צעד, תרגיל אחר תרגיל, התחלתי לתפקד טוב יותר. הנפש נרגעה וחזרה לסמוך על הגוף המתחזק, הדיכאון התחלף בתקווה, והחרדות נכנעו להצלחה ולאושר. קיבלתי את חיי מחדש. לשמחתי, אִשתו שלהתורם הסכימה להיחשף, ויכולתי להודות לה ולבנותיה באופן אישי. אני ממשיך לשמור על קשר עמן עד היום. קיבלתי מהמשפחה הזאת את המתנה הכי גדולה שמישהו יכול לתת – חיים. אין דבר גדול ואצילי מכך. חִתמו על כרטיס אדי והצילו חיים. ועצה קטנה נוספת: אל תעשנו.

 

הכותב: אופיר קושל
האתר הופק בסיועו הנדיב של:
הקדש בן טייטל
Ben Teitel Trust
עיצוב: סטודיו קרמל  |  תיכנות: entry
כל הזכויות שמורות © אתר נותנים חיים, קרן תל"י
קרן החינוך למען בתי-ספר תל"י
לגלישה מיטיבית באתר מומלץ להשתמש בדפדפנים: ie8+, firefox4+, chrome