נותנים חיים
קרן תלי
על אודות | צרו קשר | דף בית
סיפורים אישיים
ריאה חדשה וחיים חדשים
ריאה חדשה וחיים חדשים
קחו מה שתוכלו להציל...
קחו מה שתוכלו להציל...
הכל נשאר במשפחה - מחוויותיהן של מתאמות ההשתלות
הכל נשאר במשפחה - מחוויותיהן של מתאמות ההשתלות
מחפירות ארכאולוגיות לתרומה שאין דומה לה.
מחפירות ארכאולוגיות לתרומה שאין דומה לה.
3/9
מחפירות ארכאולוגיות לתרומה שאין דומה לה.

פרופ' אהוד נצר ז

אבא, פרופ' אהוד נצר, היה ארכאולוג, חוקר ידוע בתחומו, ולמרות גילו המבוגר (75) הוא המשיך לעבוד בלי הפסקה. באותו יום נורא, יום השני האחרון של אוקטובר 2010, אבא היה בהרודיון, שם הוא ניהל את החפירות, מאז מציאת קבר הורדוס שנתיים קודם לכן.

מציאת קבר הורדוס הייתה בעבורו שיא, מטרה ששאף אליה יותר משלושים שנה. באותו יום נורא אבא היה בהרודיון בפגישת עבודה הקשורה לתערוכה שתכננו להקים על ההרודיון במוזאון ישראל.

אבא התיישב על מעקה עץ, ככל הנראה היה שם מסמר שהתרופף, והקרש שאבא עליו ישב השתחרר. אבא נפל אחורה ונחבל קשות בראשו. אמבולנס פינה אותו במהירות לבית החולים. מצבו הידרדר במהירות ובתוך שעתיים הוא איבד את הכרתו.

למחרת הסביר לנו הרופא שהמצב של אבא כנראה לא ישתפר, ואם ימשיך לחיות, הוא יחיה כ"צמח", בלי אפשרות לתקשר כלל. בעבר אבא ביקש מאִתנו שלא להאריך את חייו במקרה כזה. כמו כן, לאבא היה כרטיס תורם. שאלנו אם תהיה אפשרות לתרום מאיבריו. האפשרות הזאת נראתה לנו בלתי סבירה בשל גילו המבוגר, אך להפתעתנו, התשובה הייתה – כן, יהיה אפשר לתרום איברים, לפחות כמה מהם.  

משמעות ההחלטה לתרום איברים הייתה מנוגדת לבקשה הראשונה שלנו, שלא להאריך את חייו ובכל זאת, הידיעה שנוכל לתרום איברים שינתה את הלך רוחנו. המחשבה והידיעה שבמותו, יעניק אבא תקווה או מזור לאנשים אחרים, הייתה מסעירה ומרגשת בצורה שקשה לתאר. כולנו, אמנו וארבעת האחים, היינו מאוחדים ברצון לעשות כך.

מאותו הרגע ליווה אותנו מתאם ההשתלות. הסבירו לנו שכדי שיהיה אפשר לתרום איברים צריך האדם למות מוות מוחי, כלומר גזע המוח מת אך שאר האיברים עדיין מתפקדים. למדנו שמוות מוחי נקבע על ידי ועדה מיוחדת של רופאים. אמנם הליך זה אולי נותן תחושה שהמוות הוא משהו בירוקרטי, אך הוא גם מעניק תחושת ביטחון, שלא ייקבע מוות מוחי ללא הוכחות ממשיות לכך שהמצב הוא בלתי הפיך.

ישבנו בבית החולים שלושה ימים, מוקפים בחברים ובבני משפחה, מחזקים זה את זה.

מותו של אבא נקבע ביום חמישי. מבחינתנו, לא היה שינוי במראהו של אבא מהרגע שלפני קביעת מותו לרגע שלאחריו. לא קל להיפרד ממישהו שנראה חי, וקשה להימנע מהמחשבה שאולי, אולי הוא פתאום יקום, יחייך, ילחץ את היד, יסמן שהוא עדיין אִתנו.

ההבנה שזה הסוף, שהגענו לנקודת האל־חזור, היא בתוך הלב פנימה, מנותקת מכל מה שידענו על "איך דברים נראים", אבל היא גם מאוד מושכלת. ראינו את הבדיקות שהובילו להחלטת הוועדה.
אבא תרם כבד לאישה כבת 40, שלצערנו לא שרדה אחר הניתוח בגלל מצבה הקשה, אבל אנחנו יודעים שלמשפחתה ניתנה תקווה. שתי קרניות שלו הושתלו והשיבו ראייה לאנשים, וגם עור שנלקח ממנו, עובַּד ונלקח לבנק העור וישמש לעזר לנפגעי שרֵפות.

מוות בתאונה הוא קשה, פתאומי, סתמי, ויכול לעורר כעסים גדולים ביותר, גם על המת. איך בשנייה אחת, מיותרת, הכול השתנה. אם רק לא היה יושב שם, על אותו המעקה, אם רק מישהו היה מבחין במסמר הרופף, אם באותו היום היה נשאר בבית ולא הולך לעבודה…

אולם הידיעה שבמותו הוא נתן דברים בסדר גודל כזה – חיים, מאור עיניים, תקווה ורצון להמשיך לתרום – אין דומה לה. אבא אהוב שלנו.
 

הכותבת: יעל נצר, בִּתו של אהוד נצר ז"ל.
האתר הופק בסיועו הנדיב של:
הקדש בן טייטל
Ben Teitel Trust
עיצוב: סטודיו קרמל  |  תיכנות: entry
כל הזכויות שמורות © אתר נותנים חיים, קרן תל"י
קרן החינוך למען בתי-ספר תל"י
לגלישה מיטיבית באתר מומלץ להשתמש בדפדפנים: ie8+, firefox4+, chrome